האם אנחנו באמת נותנים הזדמנות?

או: השלם גדול יותר משאר חלקיו

רותם בת 31, הגיעה אלינו לתוכנית ליווי בקיץ 2020, בחורה יפה, משכילה עם שאיפות מקצועיות ורצון גדול להתמסד ולהקים משפחה.


כחלק מתוכנית הייחודית שלנו שכוללת ליווי וחיבור לזוגיות, לאחר מספר פגישות, חיפשתי עבורה במאגר שלנו בחורים שעשויים להתאים לה בהתאם לאותם קריטריונים שדיברנו עליהם בתוכנית הליווי.


מצאתי מספר בחורים שנראו לי מתאימים וראויים עבורה. שוחחתי עם חמישה מהם, שלושה היו פנויים והביעו עניין להכיר אותה.

בפגישה הבאה שהייתה לנו, הצעתי לרותם בחור, אחד מאלו ששוחחתי איתם, סיפרתי לה אודותיו, פרטים יבשים וגם כאלה שיכלו לתת עומק, לאחר שרותם ראתה תמונה שלו והיא פסלה אותו במידית "הוא ממש לא הסגנון שלי חבל על הזמן". ניסיתי לשכנע אותה שאנחנו עדיין לא מדברים על דייט, בסה"כ שלב של שיחת טלפון ואח"כ שתחליט אם מתאים או לא. רותם סרבה ואמרה שנמאס לה מהשיחות האלה אם מראש היא יודעת שאין עתיד.


גם לבחור השני רותם סירבה כיון שהוא גר בדרום (רחובות) והיא מהרצליה, זה נראה לה לא הגיוני לפגוש בחור שגר במרחק כזה ממנה, "זה לא ילך" הסבירה לי, "אני מכירה את זה, אחרי כמה דייטים הם נהיים עצלנים והוא לא ירצה להגיע להרצליה, סתם תסכול עדיף שלא".


את הבחור השלישי היא גם פסלה בגלל שהתמונה לא נראתה לה, הוא הצטלם עם משקפי שמש והיא ביקשה לראות תמונה עם העיניים, אני סירבתי לפנות אליו בבקשה לשלוח תמונה עם עיניים, והבטחתי לה שהוא לא פוזל והעיניים לא אמורות לשנות את ההחלטה אם להיפגש אתו או לא.


על הבחור הרביעי היא נדלקה. ממש מצא חן בעיניה.

הם שוחחו בטלפון ולמחרת כבר נפגשו, רותם נדלקה עליו ובגדול את הלילה הוא סיים במיטה שלה (טעות של רותם אבל זה לפוסט אחר).